שידרוג חוק הכלבת בישראל והתאמתו לחיים המודרניים 

מחלת הכלבת הנה מחלה קטלנית ביותר. למעשה, זו המחלה הקשה, האיומה והנוראה ביותר בעולם.
היא לבטח תופסת מקום מכובד בחמישייה הפותחת מבין כלל המחלות המוכרות לאדם.
הסיבה לקטלניותה של המחלה היא העובדה של גרימת מוות וודאי, תוך שיתוק שרירים מסויימים מחד, וכאבי תופת מאידך. המחלה מלווה בשינויים התנהגותיים בולטים, במיוחד תוקפנות רבה של החיה הנגועה, פחד ורתיעה ממים (הידרופוביה) , ריור מוגבר, שינויי קול, ושיתוק גפיים. המוות יקרה למי שנדבק קלינית במחלה (כלומר שהוא חולה בפועל, ולא "רק" נשא של המחלה).
לצורך הבהרה - אדם או בע"ח שננשך, הנו בגדר נשא, וניתן לטפל בו בעזרת נוגדנים ספציפיים, בבתי חולים, ולמנוע את התפשטות המחלה בגופו של הנשוך, והפיכתה למצב קליני.
ידוע למדע כי הוירוס מתקדם ממקום הנשיכה לעבר מוחו של הנשוך, בקצב של 1 ס"מ ליום, הוירוס לא עובר בדם (וירמיה) אלא מתקדם בתוך סיבי עצב קרועים, ממקום הנשיכה לכיוון המוח.
לפיכך יש חשיבות קריטית למיקום הנשיכה, ולמהירות הפינוי של הנשוך לרשויות הבריאות המתאימות.
אדם או בע"ח, שננשך ולא קיבל נוגדנים וטיפול רפואי בזמן, ימות ללא ספק, וללא אפשרות הבראה בייסורים קשים תוך פרק זמן קצר הנמדד בימים.
השירותים הוטרינריים בעולם כולו הוקמו בראש ובראשונה להילחם במחלת הכלבת, ולמנוע את התפשטותה לבעלי חיים ולאדם.
נגיף הכלבת הנו וירוס רנ"א מקבוצת הראבדו-וירוסים, נגיף חד גדילי בצורת קליע. המחלה היא עתיקה ביותר, מוזכרת כבר במקורות (כלב שוטה).
חז"ל מכנים את הכלב החולה בשם "כלב שוטה" והתלמוד הירושלמי מצביע על חומרת המחלה: "מימיו לא יאמר לך אדם ... נשכו כלב שוטה וחיה". מקור אחר מציין את סימני המחלה של הכלב השוטה: "פיו פתוח, רירו יורד, אוזניו סרוחות, זנבו נתון בין שתי יריכותיו, מהלך לצדדין והכלבים נובחים בו. ויש אומרים: אף הוא נובח ואין קולו נשמע" אלה מסתבר סימני מחלת הכלבת.
בשפה העברית יש לנו "בעיה" עם שמה של המחלה, המכיל את השורש כ.ל.ב. ולפיכך רבים בציבור חושבים שזוהי מחלה של כלבים, כאשר למעשה המחלה פוגעת בכל היונקים, כולל בבני אדם.
המחלה עוברת אך ורק בנשיכה עד זוב דם, מבע"ח הנגוע קלינית במחלה לבע"ח אחר או לאדם .
אין למחלה מרפא, אולם ניתן להתחסן כנגדה.

בגלל שהמחלה כל כך נוראה, דין שריטה כדין נשיכה, ואנו מתייחסים לשריטה של בעל חיים ממחלקת היונקים, כאל אפשרות פוטנציאלית להעברת כלבת.
תפקידו הראשון במעלה של כל רופא וטרינר, בארץ ובעולם, הנו למנוע הדבקות של בני אדם בכלבת!
וכאן אנו באים לדון בסוגיית הסגרת כלבים לתחנת הסגר במקרים של דיווח על נשיכה.
בנושא זה קיים בלבול גדול בציבור , עקב ערבוב של חצאי אמיתות, אמוציות ובורות.
בכל מדינה מתוקנת קיים חוק ספציפי למחלה זו, ובישראל "חוק הכלבת" הנו ממשיכה של "פקודת הכלבת" המנדטורית משנת 1934 .
חובתו של האזרח המחזיק כלב לחסנו כנגד כלבת ע"י מחסן מורשה, מגיל 3 חודשים, ומדי שנה בשנה.
במקרה של נשיכה, חובת הבעלים של הכלב להסגירו לתחנת הסגר בתוך 24 שעות, גם אם לא קיבל על כך הוראה רשמית מרשויות הבריאות .
ההסגר הנו ל-10 ימים , בכדי לוודא האם הנשיכה התבצעה על רקע מחלת הכלבת, או שזו הייתה נשיכה על רקע התנהגותי.
מרבית הנשיכות של כלבים בישראל ובעולם מתבצעות על רקע "התנהגותי", נניח מישהו שהתגרה בכלב, והלה נשך אותו.
עלינו להבין כי הכלב, או כל בע"ח איננו ישות משפטית.
מטרת ההסגר אינה "ענישה" של בעל החיים הנושך, הוא ממילא לא יכול לעשות את ההקשר שבין ה"פשע" ל"עונש", כפי שקורה בבני אדם.
לצורך ההבהרה, אדם שהורשע בדין,ישב בכלא לצורך ענישה, הרחקה מהחברה, ואולי גם לצורך שיקום.
כלב, להבדיל, המושם בהסגר, לא לצורך ענישה ולבטח לא לצורך שיקום, אלא אך ורק לצורך הרחקה ובידוד מאנשים ובע"ח בריאים, מתוך מטרה אחת ויחידה, לוודא האם הוא חולה בכלבת, אם לאו.
אני טוען מזה שנים כי לבעלי חיים אין "זכויות" אולם, לנו , בני האדם, יש חובות כלפיהם.
ביום שהמין האנושי "לקח" את בע"ח מהטבע, וביית אותם, למעשה הוא לקח על עצמו את עול הטיפול בהם, והחובה לדאוג לרווחתם ובריאותם. אולם עדיין כאמור בעלי החיים אינם שווים לנו מבחינה משפטית, מוסרית וערכית, ולפיכך אין מוקנות להם זכויות כלשהן, וכל עול גידולם ואחזקתם, כולל האחריות לתוצאות מעשיהם , נשיכות, נביחות, ולכלוך הרחובות מושת על הבעלים, ועליו בלבד.
לאדם כאזרח חופשי יש זכויות ויש חובות, כפי שלמדנו בשיעורי האזרחות. זכותנו להיות מוגנים וחובתנו לשרת בצבא. זכותנו לקבל שירותים וחובתנו לשלם מיסים. זכותנו להשתמש בתחבורה וחובתנו לנהוג כחוק. זכותנו לגדל בעלי חיים וחובתנו לדאוג לכל מחסורם. חובתנו גם לשמור עליהם לבל יפריעו את מנוחת השכנים, ובוודאי שחובתנו כאזרחים ובעלי כלבים למנוע מהם את האפשרות לנשוך מאן דהו.
ללכת בלווית כלב גדול , עם רצועה ומחסום, איננה בגדר התעמרות של החוק באזרח הקטן, אלא מטרתה למנוע נזק מן הציבור, וגם למנוע מן הבעלים להסתבך בצרות.
אני יוצא מנקודת הנחה שלכולם ברור כי ההתנהלות הנוכחית למול מקרי נשיכה של בעלי חיים הנה ארכאית, מיושנת, ולא מתאימה לימינו אלה.
כלומר, לפי התקנות הנוכחיות, כלב חתול או קוף(!) שנשך או ננשך (!) חייב להיות מוסגר לתחנת הסגר עירונית או מחוזית לפרק זמן של 10 ימים. במידה ובעל החיים מת בתוך תקופת ההסגר, גופתו נשלחת למעבדה לכלבת של השירותים הוטרינריים , היא היחידה המוסמכת לבצע את הבדיקות המעבדתיות לגילוי כלבת.
לצערנו, כלבת ניתן לזהות אך ורק לאחר המוות.
התקנות הישנות, לא מבדילות בין כלב משוטט ללא בעלים, לבין כלב ביתי, מחוסן ומטופל היטב. מבחינת חוק הכלבת הנוכחי, דינם אחד הוא, דהיינו הסגר!
כאשר באים ליישם תקנות וחוקים ישנים, הדבר פוגע בציבור בכלל, ובציבור אוהבי ומגדלי הכלבים בפרט, והמטרה העליונה, של שמירת בריאות הציבור, ניזוקה. הדבר נובע כיוון שאנשים רבים מנסים למנוע מכלביהם את רוע הגזירה, מחביאים את הכלבים לאחר אירוע מצער של נשיכה, ועושים ככל שלאיל ידם בכדי שלא לכלוא את כלביהם האהובים, במכלאות העירוניות. התנהלות זו בוודאי שכוונתה טובה, אולם יש בה משום סיכון ממשי לבריאות הציבור. תופעה זו , של נסיון "לתחמן" את השירותים הוטרינריים, גרמה לכך שכיום נהוג להכניס את הכלב להסגר ל10 ימים מיום ההסגרה ולא מיום הנשיכה!
לכל האמור לעיל, נוספה בשנים האחרונות גם הסוגייה של הכלבים המסוכנים, עקב מקרי המוות המצערים, של אנשים, ובמיוחד ילדים, שננשכו למוות ע"י כלבים שונים.
כלל הסוגיות האלה, יצרו "סלט" תקשורתי, אשר רק הגביר את ההיסטריה הציבורית, ומונע למעשה את הטיפול הנאות בכל סוגיית אחזקת הכלבים ע"י אזרחי המדינה בישראל.
אל לנו להתעלם גם מן העובדה המצערת, כי מרבית הכלביות העירוניות בישראל נבנו בערך בתקופה בה נחקקה פקודת הכלבת, דהיינו אי שם בראשית המאה הקודמת, ואינם מתאימים לסטנדרטים המודרניים של שנות האלפיים.
מכאן גם מובנת הרתיעה של אוהבי הכלבים מהכנסת כלבם האהוב למכלאה עירונית, גם אם למעשה מטרת המחוקק הינה לטובת האזרח ובריאותו.
לפיכך ברצוני להציע דרך התנהלות חדשה שפרטיה להלן.
הרעיון הוא להוסיף לרישוי הכלבים גם את נושא הבדיקה ההתנהגותית ע"י איש מקצוע, בכפוף לרופא הווטרינר הרשותי.
הכוונה היא לרישוי כלבים לפי דרגת "מסוכנותם", על פי החלטה של הרופא הווטרינר הרשותי יחד עם מאלף רשותי.
הדבר דומה לרישוי של נשק או לחילופין רישוי של כלי רכב לפי הדוגמא הבאה:

חובת אילוף שימוש במחסום פה שימוש ברצועה חובת סירוס/עיקור סוג רישוי
מומלץ מומלץ מומלץ מומלץ רישיון א'
מומלץ מומלץ חובה חובה רישיון ב'
חובה חובה חובה חובה רישיון ג'

כיום המצב הוא כזה שיש חובה לסרס רק כלבים המוגדרים מסוכנים, לפי גזע, בלי שכלל "פשעו", בעוד שגזעים אחרים, לא פחות נשכניים, לא כלולים בחובה זו.
להערכתי תוכנית כפי שהצעתי תהייה טובה יותר לציבור אוהבי הכלבים, היא מבוססת על חקיקה קיימת, והיא אף תכניס לקופת העיריות כספים נוספים עקב הפיקוח ההדוק יותר על הרישוי.
תוכנית זו יכולה גם להשתלב במערך הסברה חינוכי בבתי הספר בעיר על בעלי חיים בכלל ונושאים בריאותיים בפרט.
ולגבי הכלבת באופן ספציפי, כל הכלבים חייבים בחיסון, כפי שהיה תמיד.
אולם בשונה מההתנהלות עד עתה, כלב מחוסן שנשך, ייכנס להסגר עירוני אך ורק אם האזור בו אירעה הנשיכה מוגדר ע"י מנהל השירותים הוטרינריים כאזור נגוע בכלבת, ואם הכלב שייך לקבוצה ג'.
במידה והאזור אינו מוגדר רשמית כנגוע בכלבת, ההסגר יתבצע בביתו של הבעלים של הכלב, תוך שהוא מחויב להגיע מדי יום, במשך 10 ימים, לבדיקה אצל רופא וטרינר, פרטי או רשותי לפי בחירתו!
עלות הבדיקה היומית, אני מעריך שהיא כ-30 ש"ח בממוצע, תבוא מתקציב הרשות המקומית, הגובה לפי כל דין את אגרת הכלבת.
סידור כזה, שבו במקרה של חשד לנשיכה, ההסגר והאחריות מושת על הבעלים, בעוד שהאבחנה והבדיקה מושתת על וטרינר מקצועי, השואב את סמכותו החוקית מן הווטרינר הרשותי, יביא לפיקוח מקצועי הדוק יותר על בעל החיים הנושך, ימנע את הטראומה של ההסגר על בעל החיים ובעליו, וישפר את השירות הניתן לציבור, ויביא בהכרח לשמירה מיטבית על בריאות הציבור.